אימא, הבטחת לי.
הבטחת לי שנחגוג לי יומולדת ביחד עם כל הסבים והסבתות, בחצר של הבית.
נכון ילד שלי,
אבל החלטנו לצאת להרפתקה משפחתית לא מתוכננת, וב"הרפתקה" נחגוג לך יומולדת באתונה,
רק אתה, אני ואבא.
בכי צרחות.
אבל אימא, הבטחת לי.
רק לפני יומיים נחתנו באתונה,
אליה נמלטנו בעקבות השבת בה הפחד הכי גדול שלי, התגשם.
אתמול קיבלתי את הבשורה שחברי הטוב ביותר נרצח. שיותר משמונים אנשים וילדים מהקהילה האהובה שלי, נרצחו או נחטפו. הלב מדמם מכאב, הרוח רדופה בפחדים.
איך אני חוגגת לבן שלי יומולדת עכשיו?
בוא חמודי,
נלך לבית קפה נקנה לך עוגת שוקולד.
הרחוב סואן, רועש, צפוף. אני בחרדה.
יש לנו אויבים כאן?
יודעים שאנחנו ישראלים?
נכנסים למקום קטן, מסתבר טבעוני.
קונים לו עוגה על בסיס אבוקדו וקקאו,
לא הכוס תה שלו.
רוצה קפה? הבנזוג שואל. לא,
אני לא מסוגלת.
שומדבר שאני מכניסה לפה לא מצליח להישאר בקיבה שלי. מה הטעם לצרוך קפאין, אני צריכה וואליום.
כשהעוגה מגיעה, הילד מסתכל בנו במבט מצפה… ואנחנו מתחילים לשיר.
באנגלית, כדי שלא יגלו את זהותנו.
הפי בירסדיי טו יו, הפי בירסדיי…
אבל קולנו נסדק,
ושנינו פורצים בבכי.
הבדידות כל כך תובענית,
הזרות בולעת אותנו.
מה אנחנו עושים פה??
למה הילד שלי חוגג יומולדת לבד,
בבית קפה מסוגנן בעיר סואנת באירופה, במקום בחצר הבית בקיבוץ עם משפחה?
אימא.
למה את בוכה.
זה מהתרגשות, אני משקרת לו.
דמעות של התרגשות ילד אהוב שלי.
מזל טוב.
הוא לא המשיך לשאול שאלות,
הוא ילד רגיש ונבון,
הוא הרגיש שהכאב שלי גדול ממילים,
הוא הרגיש,
שהאמת בלתי אפשרית.
בדרך חזרה לחדר המלון הקטן בו מצאנו מקלט זמני, עברנו ליד חנות צעצועים.
הוא בחר כמתנה, מכל האפשרויות הרבות… בועות סבון.
וחשבתי לעצמי שהוא צודק, כי הדבר היחיד שיכול להציל נפש בזמנים כאלו, הוא מעשה קסם. וכל כך היינו גאים בו על הבחירה רבת הרוח, שקנינו לו גם מכונית על שלט.
שיתנחם גם במשהו שלא מתפוגג בשבריר של רגע.
לפעמים, חייבים להתנחם בחומר.
לפעמים, הרוח נשברת כל כך, ורק ילד יכול לגרום לי, להוסיף להחזיק אמונה בקסמים.
אחר הצהריים, טיפסנו אל האקרופוליס.
הבנזוג שלף טלפון מהכיס בכוונה לצלם ואני מיד עצרתי מבעדו. זה לא טיול, זו לא חופשה. אני לא רוצה לזכור את היום הזה, אמרתי בחדות.
אבל אז כשהפניתי מבטי מהמצלמה,
העיניים שלי נתקלו בעיניו התמימות ומלאות החום של הבן שלי. שחגג יום הולדת חמש, רק ימים בודדים אחרי שעולמי קרס עלי.
והסכמתי למענו לחייך למצלמה.
זה היה המעשה החזק ביותר שיכולתי לעשות עבורו אותו יום.
לפעמים תעצומות הנפש המתבקשות מאדם הן דרמטיות, כמו לסוכך על ראשו של בני מהיירוטים בשמי נתב"ג, בעוד אנחנו עולים אל המטוס.
ולפעמים הן פשוטות,
כמו לחלץ חיוך,
בנקודת זמן רגעית ובלתי ניתנת לעיכול,
שכנראה נזכור לתמיד.