בסוף ספטמבר האחרון היינו בחופשה משפחתית בקפריסין. בחופשה ההיא קראתי ספר שלם תוך 24 שעות.
הבן שלי היה עסוק עם סבא, סבתא ודודה שלו,
וככה פתאום אחרי 5 שנות הורות צמודה מאוד (מאוד!) היה לי פנאי לקרוא ספר – אז אכלתי אותו בלי מלח. 

קראתי בשקיקה, על אי צפוני מרוחק וקר, עטוף שלג, שחיים בו אנשים מעטים.
והם קהילה קטנה ומאוחדת כל כך, שכולם מכירים את כולם. כמו בקיבוץ שלי, הזדהיתי. 
הייתה לדמות הראשית בסיפור גם, חברה הכי טובה שהיא דיברה איתה על הכל ובית קפה קטן ואינטימי כמו שתמיד חלמתי שיהיה לי.
רומנטי כזה, צופה אל הים.
אבל דמות אחרת בספר הסעירה אותי במיוחד.

הוא היה פליט מלחמה, שהגיע אל האי הקר הזה ממדינה חמה.
הוא היה זר בסביבה, כמו עץ אבוקדו במדבר.
הוא נמלט עם שני הבנים שלו ממלחמה עקובה מדם והשאיר את עולמו וחייו מרוסקים, מאחור.
הוא היה הלום פחד וכאב, שיכולתי להרגיש את האגרוף שלהם לופת בבטני.
הכאב שלו היה בלתי נסבל, הארועים שהוא עבר היו בלתי נתפסים.
יותר מכל היה בלתי נתפס בעיני שסיפור הפליטות שלו, היה אמיתי.
איך יכול להיות שבעולם המודרני שלנו דברים כאלו עדיין קורים? הרהרתי ושמחתי שזה פוגש אותי רק בספר. זה רק ספר. 

אבל כעבור שבועות בודדים ובבת אחת, מצאתי את עצמי, בנעליו.
כשהגענו לאירופה והגשם הקר שטף אותנו מכל צד, הרטיב אותנו בבגדינו הקצרים עד לשד עצמותינו,
וחיפשתי קהילה קטנה שתכיל אותי, אישה שחומה מארץ חמה, פליטת מלחמה אוחזת בידו של בני בחוזקה, שאף אחד לא יעיז לגעת בו, שלא יעיזו לגעת בו.
רועדת מקור, מכאב, מפחד.
דברים כאלו עדין קורים בעולמנו המודרני.
הנה הרולטה הסתובבה והפעם זו אני,
לא דמות בספר.
נסענו משדה התעופה במכונית שכורה לדירת אייר.בי.אנבי מסריחה מטחב,
וכל בוקר פקחתי עיניים ושאלתי את עצמי איך,
איך אי פעם ארגיש שייכת לכאן.
האם אי פעם תתפוגג תחושת ההזיה מהחיים האלה שאני חיה עכשיו.

לפני קצת יותר משנה,
כשמבצע צבאי נוסף בדרום הסתיים, 
קיבלו חקלאי העוטף מענק. 
פיצוי על שדות שלמים שנשרפו
ופרנסה שירדה לטמיון,
צ'ופר מיוחד וצורם, על היותם "עורף חזק"  –
הם קיבלו הנחה משמעותית על הוצאות מים והשקיה.
את יודעת מה הם עשו עם המענק הזה?…

הם נטעו מטעי אבוקדו. 
בנגב.

אני יושבת עכשיו במרפסת הבית השכור לטווח ארוך שלי באירופה וחושבת מחשבה שהיא אולי משאלת לב ואולי החלטה נחרצת –
שגם את ואני, 
אמנם נפלטנו מן החום אל הקור,
אמנם איבדנו אחיזה בקרקע המוכרת,
אמנם אגרוף של כאב לופת את בטננו,
אמנם זרות בסביבה.
אבל כמו עצי האבוקדו שנטעו חקלאי הנגב,
גם כאן נוכל להתאקלם.
הנה אנחנו, צומחות יום אחר יום, 
צומחות מבלי להרגיש,
בעקבות ולצד הנסיבות,
ועוד נמשיך, את שומעת? 

עוד נוסיף,

 לגדול.