היום בבוקר הם נכנסו לקופסה של סופי.
היא עמדה מאחורי מחיצת הזכוכית כשהגיעו והרימה אליהם גבות בחיוך.
כאילו מחכה רק לנו, תמהה שרה בליבה.
אבל אין לה באמת מושג מי אנחנו, ומה הסיפור שהביא אותנו לפה. בשבילה, אנחנו רק עוד מהגרים שמנסים ביאוש, לחלץ ממנה מעמד חוקי.
סופי לקחה את המסמכים אותם הגישה לה שרה, מבעד למגירה הקטנה שבתחתית המחיצה.
תזהרי לא לגעת בקצות אצבעותיה בטעות, הפצירה שרה בעצמה ובקושי העזה לנשום, שלא יתפרש שאת חסרת נימוס, או נלהבת מדי.
חה, היא גיחכה גיחוך מר בליבה. לא כמובן שאני לא נלהבת מדי לקבל מידייך דרכון אירופאי גברת פקידה… אני רק זקוקה לו נואשות כדי להציל את בני מהמלחמה שפרצה במולדתו. מולדתנו.
ועכשיו אנחנו מתיימרים להיות אירופאים ולדרוש זכויות של אזרחים מן המניין.
אבל את בכלל לא יודעת מה זה מניין. או על המלחמה שלנו. מה איבדנו. מה עוד נאבד.
תמיד יש מלחמה בדרך… ראשה של שרה הסתחרר ממחשבותיה הקודחות.
די שרה תשתיקי את הראש שלך ותנסי לחייך אליה בקלילות. רק שתעביר לך כבר את הדרכון הארור על גבי מגירה מחליקה מבעד זכוכית. רק שתיתן לבן שלך את ההזדמנות היחידה שיש לו, לחיים אחרים. 

לפתע, סופי שמטה את העט.
ושרה הרימה ברעד שתי עיניים חומות ומבוהלות אליה.
הלוואי שיכולתי פשוט להגיד לה שאני בסך הכל חייבת להשתין, חשבה סופי, שסלדה מגינוני הריחוק השמרניים שדרש המשרד.
אך היא נאלצה לשמור את ההסבר האנושי לעצמה ורק אמרה,
אני כבר חוזרת, אני מבטיחה.
זה היה חדר קטן ומצחין שהיא נאלצה להשתין בו שישה ימים בשבוע מחצית מהיום.
כמה שאני שונאת את הקופסה הקטנה הזאת, רטנה סופי בליבה.
רק בשבילם אני עושה את זה, מילמלה והשליכה לאסלה הצהובה נייר טואלט משומש.
לפני כמעט מאה שנים סבא שלה הגיע לגרמניה. הוא היה ערבי מסוריה והצליח להעפיל אל ההרים הקרים של הצפון דרך מסתור בספינות משא.
הוא סיפר לה הכל על גזענות ושנאת זרים, הוא סיפר לה הכל על עיניים חומות בים של עיניים כחולות ועור צחור.
אני כאן בשבילו, היא שיננה לעצמה עת ניסתה לשטוף ידיים מבלי להתחכך בטעות באסלה, אני כאן בשבילה.
היא נכנסה באיחור עם הילד המתולתל שלה ולמרות שלפי חוקי המשרד אסור היה לי לקבל אותה, אפילו לא היססתי. בשבילה אני כאן.
סבא שלי סיפר לי, על מלחמות במזרח התיכון, על אובדן ושכול ומוות ופחד, בשבילה אני כאן.

אבל כשסופי חזרה מהשרותים עם הדרכון החדש לילד של שרה, היא לא הייתה שם.
לאן לעזאזל היא הלכה??
מה יותר חשוב מלהיות כאן עכשיו? הדרכון הזה הוא ההזדמנות שלה לתת לילד חיים אחרים. איך היא לא רואה את זה? למה הלכה?
סופי רתחה מכעס, ויצאה נסערת החוצה לעשן סגריה שהבטיחה לעצמה לעשן רק בערב.
ואז היא הבחינה בו. הילד, רכן ליד עץ צעיר וראשו היה שמוט מטה, מקיא.
המ… ס.. סליחה, הכל בסדר?..
שרה התרוממה לפתע מישיבתה השפופה לידו, ועיניה דומעות מיאוש.
הוא לא מרגיש טוב, אילצתי אותו לצאת מהמיטה ולבוא בכל זאת. לא הייתי צריכה לדחוק בו, הוא חולה… היא גמגמה.
הצער בעיניה היה כל כך עמוק, שסופי לרגע הרגישה את עצמה אבודה בלב ים קודר, לבדה על ספינת משא.
המכוניות שחלפו על פניהן השיבו רוח מפויחת בשיערן.
שרה עצמה עיניה, מעוצמת הכוחות הבלתי נשלטים שנכפים עליה, ומכשילים את צעדיה אל מעבר למלחמה הארורה.

בואי,
הושיטה לה סופי טישיו ותפסה בידה. בואי הדרכון כבר מוכן.
שרה הביטה בה לרגע בבלבול אבל סופי לא עצרה להסביר.
היא משכה אותה אחריה והיא את הילד איתה וכשנכנסו חזרה אל הקופסה סופי כבר לא נעמדה מאחורי מחיצת הזכוכית.
תקשיבי לי טוב, אמרה נחרצות והושיטה לשרה את הדרכון המוכן  –
הילד שלך אזרח עכשיו.
מהיום את מפסיקה לפחד,
לכי תחיי את החיים החדשים שלך,
רק תבטיחי לי דבר אחד.
תספרי לו.
תספרי לו על המלחמה והאובדן שלך, כדי שתהיה לו סיבה לחתור בנחישות לשלום.
תספרי לו כדי שילמד שאהבת אדם היא התשובה היחידה.
כדי שיזכור שכולנו שווים, מהרחם ועד האדמה.
ספרי לו, מפני שהמולדת היחידה שלנו,
היא הסיפור עליו אנחנו גדלים.