הילד שלי מפתח כאב גרון מהבוקר והבנזוג – שעובד בדיגיטל, ממהר לצאת בדחיפות לעיר הקרובה לסדר את האינטרנט, לפני שהבחור של האינטרנט יוצא לסייסטה.
אבל הגדיים של העז שהמליטה אתמול בחווה
נכנסו מתחת לאוטו, להתחבא מהגשם.
עסק ביש.

אני מרתיחה מים להכין לילד תה,
ורואה מהחלון המכוסה טיפות את הבנזוג, למעלה בחניה, מנסה נואשות להבריח את הגדיים החוצה ממתחת לאוטו.
אחד מתחיל לרוץ במורד הכביש. 
הוא מנסה לעצור בעדו כדי שלא יפגע, 
אך מדי פעם חוזר לנסות להזיז את השני, שעדיין מתחבא, וזה ריקוד חסר סיכוי.

הוא מסתכל בשעון של הטלפון ואני מרחוק קוראת את שפתיו,
כשהוא משחרר רצף קללות עסיסי.
בוא נלך לעזור לאבא? קשה לו והוא ממהר… 
לא, לא אימא אין לי כוח! אני חולה…
אני מעיפה עוד מבט אל עבר החניה ורואה את האיש שלי הולך במעגלים בגשם המתחזק, 
רודף אחרי גדי אחד שובב ומוחא בכפיו בחוזקה שלא הצליחה להזיז את הסרבן השני. 

תקשיב ילד, אני יוצאת לעזור לאבא, אמרתי תוך כדי שנעלתי מגפיים לרגליי. 
אני משאירה את הדלת פתוחה אתה יכול לבוא אם אתה רוצה, או לחכות כאן בבית.

למעלה בחנייה אני אוספת אל חיקי גדיים רכים בטבעיות נשית, אחד על כל זרוע. 
הם מתכרבלים בי בנוחות בעוד הילד שלי עומד בכניסה לבית בצרחות בכי – 
"השארת אותי לבד!!" 
והמבול מרטיב אותי עד העצם.
אבל לא בגלל זה אני רועדת.

וככה ספוגה במים אני מחזיקה שני גדיים שנולדו אתמול על הידיים, 
כשהגדי הפרטי שלי חמש מטר ממני, 
עומד במפתן הבית בוכה לי דמעות של נטישה, 
ואני צועקת לו – מתוקי אתה לא לבד!! תלבש מעיל אתה מצונן!! 
והאיש שלי חורק ברברס רועש וטס להרים את האינטרנט, שנפל. 

אז קירבתי את הגדיים אל אימם והם ינקו והתכרבלו בעטיניה האדירים השקועים בעשב, וחשבתי – איזו תלישות, של מי החיים ההזויים האלו שאני חיה?
ונכנסתי חזרה הביתה.

חיבקתי את הילד שלי חזק במשך דקות ארוכות, עד שהנשימה של שנינו הסתנכרנה לנשימה סדירה אחת, והבטחתי שהוא לא יישאר לבד אף פעם.
וחשבתי – כמה לבד הם נשארו שם בשביעי לאוקטובר, כמה לבד החטופים והחטופות עדיין. ואיך לכולם היו הורים שהבטיחו.

ובפעם המליון ואחת הדחקתי את המחשבה המרסקת, כי אני לא יכולה להרשות לעצמי להתפרק עכשיו.
וניגשתי להכין מרק מינסטרונה עשיר וסמיך, 
שיהיה לכולנו ב-מה להתנחם, אחר כך.