אז היום בחזרה מהשוק, אני נהגתי.
השוק יפהפה, מלא אנשים צעירים וזקנים עם תכשיטי מקרמה וזהב, תלויים על זרועות וצווארים מקושטים קעקועים.
דוכנים עמוסי דבש סמיך, מאפים מזוגגים בסירופ פירות יער, צעצועים משומשים וכלי בית עתיקים. 
אכלנו כריך נקניק עסיסי ושתינו בירה אירופאית זולה, אחר כך הלכנו לשכב על הדשא בפארק והסתכלנו על מי הנחל הצלולים, ההרים המיוערים והילדים החופשיים שלנו, מתרוצצים במגפיים וחולצה קצרה.
היו בזה יופי ואשמה טהורים, שהם תמהיל הרגשות הקבוע שלנו כאן בגלות. 
כי על אהובים רבים מדי שלנו לא שפר המזל הזה, להיות חופשיים ובריאים במקום בטוח.

האיש שלי שתה עוד בירה בזמן שאני התפכחתי, בשיחת דמעות הדדיות עם חברה, שתחושת התלישות – שהיא עוד תמהיל רגשי קבוע כאן, גאתה בה. 
אז בדרך חזרה, אני נהגתי.

הכביש התפתל בין יערות אורנים דקים ומימוזה צהובה והרדיו המקומי השמיע את אותו פלייליסט אלקטרו-לטינ-פופ חרוש, שכבר למדתי לאהוב.
בכל יום אני נכנסת עם הבן שלי לאוטו, בזמן שהאיש שלי עובד לפרנס אותנו, ואנחנו נוסעים… שרים עם הרדיו ומטפחים קשרים ראשוניים עם חברים חדשים ואדמה שהיא לא המולדת. 
בנסיעה אחת מני רבות  הרדיו השמיע שיר שהיה מתנגן גם בארץ ובבת אחת נשטפתי זכרונות, של נסיעה לעבודה בבוקר אחרי שהורדתי את הילד בגן, עם מזגן על קור ורדיו פול ווליום, פעם, כשהייתי אישה עם חיים שהיא מכירה. 
אישה עם עבודה וילד ותכנית לחיים, בכבישים שהיו אמנם מפויחים ומאובקים וצפופים ורועשים, אבל הם היו הבית.
וכאן הכל כל כך יפה ונעים,
אבל שום דבר כאן הוא לא ממש בית,
וזאת השגרה הלא שגרתית שלנו, כבר חודשים ארוכים. לנסוע באאודי שחורה ורדיו בשפה זרה, בכביש נקי, רק שנינו לבד. 

עכשיו החלון היה טיפה פתוח, כי האוויר בחוץ כל כך נקי ואין פיח משאיות עם אגזוז מעשן או אובך או אזעקות, אז מ'כפת לי לבלגן ת'שיער.
והפלגתי במחשבות תוך כדי שאני מגלגלת קצות שיער מפוצל על האצבע בהיסח הדעת,  מתוך הרגל ישן. 
ואז האיש שלי הסתכל אלי בחיוך קצת מסטול ומרוצה ואמר – תראי אותך נוהגת באירופה! לבית שלך!…
שתקתי.
הוא התכוון לפרגן, רק רצה להרים לי… אבל דווקא עלה בי עצב. כי אני כבר חודשים נוהגת כאן עם הילד שלנו, זה לא ארוע, זאת שגרה. וידעתי בדיוק למה זה כואב לי. הטרגדיה של הנסיבות שהביאו אותנו לכאן, לא עוזבת אותי לרגע.

אבל באותה שבריר שנייה גם נזכרתי.
שלפני חצי שנה כשהגענו לכאן, לא זזתי לשום מקום בלעדיו. 
גם כי היה לי קשה להזיז את עצמי לאנשהו לבד, מרוב שבר. אבל בעיקר כי אני לא נוהגת על הילוכים. 
הייתי תלויה בו שינהג ואם יש דבר שאני לא יכולה לסבול זה להיות תלויה באנשים אחרים, כדי לממש את חופש התנועה שלי.
אבל כך הייתי, תלויה בו, עד שקנינו את האאודי האוטומטית שלנו ויצאתי לחופשי. 

פעם אחרונה שנהגתי על הילוכים הייתה בטסט, לפני עשרים שנה.
ביום שעברתי טסט,
אח שלי עזב את הארץ.
הוא נפרד ממני לשלום, ואני יצאתי אל הטסט ומאז, הוא לא חזר ואני לא עליתי על גיר ידני.
עכשיו הוא כבר 20 שנה מהגר מקצועי,
ואני בתחילת דרכי בגולה,
נוהגת באירופה אל הבית שלי. 
ופתאום ראיתי כמה גדלתי כל הזמן הזה.
ראיתי כמה קילומטרים חרשתי בנהיגה מאז שאני כאן. כמה מהמורות בדרך, ואכילת סרטים, והתמודדות עם אתגרים חדשים והרגלים ישנים ותמהילים רגשיים מורכבים ומכבידים…
וטפחתי לי על השכם. 
לא נטולת רגשות אשמה או צער,
לא מנותקת מגשם הדמעות שזלגו על הספסל בפארק לפני כמה רגעים. אבל וואלה… נוהגת, במכונית אאודי שחורה, כאילו שזה לא "ארוע". 

אז הבנתי פתאום שגם האיש שלי ראה את זה.
שחררתי את קצוות השיער מהאצבע המגלגלת וחייכתי אליו חזרה, 
ועדיין שתקתי.
כי יש רגעים שאין מילה שתתפוס את עומס המחשבות והרגשות, אל מול פעולה כל כך פשוטה ויומיומית – שבבית הייתי עושה כלאחר יד, אבל כאן, הייתה כרוכה בכאבי גדילה של ממש. 
הצצתי בילד שלי דרך המראה, יושב מאחורה בכסא הבטיחות ומחזיק שתי ידיים קדימה, משחק בכאילו הוא אוחז בהגה.
הוא היה שקוע במחשבות ואני תהיתי,
מה החויה הזאת רוקמת לו בדנ"א.
מה הוא לוקח מחווית המולדת ומה הוא לוקח מחווית ההגירה, מה השגרה הלא שגרתית הזו עושה לו, האם בשבילו החזרה הזו מהשוק כשאימא נוהגת באירופה היא.. "ארוע". 

על מה אתה חושב ילד שלי? שאלתי.
מקווה להכניס רגל בדלת של העולם הפנימי שלו ולוודא שהוא בטוב.
שמה שזה לא יהיה שהוא לוקח, שזה יהיה לטובתו. 
אימא נו, הוא רוטן. 
אני סתם, 
נוהג.