כלב משוטט דילג במעלה דרך האספלט התלולה משער ביתנו, לכיוון החנייה.
שמחתי שאני רואה את גבו המתרחק מגובה המרפסת, ולא נפגשת בו פנים אל פנים.
יש ימים שהפחד כל כך חי בי, מסנוור
וליבי החרד כאישונים מורחבים המתכווצים באור.

אבל הלילות הכי קשים.
כלב משוטט בלילה,
ריח של משהו שרוף במטבח אבל אני לא מוצאת את המקור-
מאיפה זה מגיע, מה נשרף? 
רק שלא תפרוץ דלקה כשנישן, אני מפחדת למות ולהשאיר אחרי ילד יתום מאם.
די. די עם הדריכות המיותרת את סתם חרדתית, אני נוזפת בעצמי, זה לא סביר.
ואז חושבת, 
כמה יתומים הותיר השביעי באוקטובר.
רק בקיבוץ שלי התייתמו ארבעים ושמונה, 
ילדים.
זה לא סביר.

אני מייחלת לסלק מעלי את המחשבות האפלות רגע לפני שינה, אבל יודעת היטב שהשינה רחוקה ממני גם הלילה.
כי פחד שלא עושים לו מקום באור, בא בחושך.
פתאום
משב ריח של כביסה רעננה
מרכך כביסה בריח פרחים
בלילה??
מי מכבס עכשיו
איך יכולים להיות בגדים מתנקים תלויים לייבוש, בתמימות, בזמן שהאפלה שהשתלטה על עולמי מתקיימת. 

פעם זה היה הריח שליווה את דרכי לחדר האוכל.
כשהייתי ילדה שיורדת מההסעה של בית-ספר חזרה הביתה, היה קודם כל מקבל את פני ריח המכבסה הקיבוצית.
ריח של טוהר התודעה.
כילדה חשבתי שזה הריח של הדשא עצמו.
שהדשא המיוחד של הקיבוץ, מריח כמו כביסה נקייה.
והייתי מתגלגלת בדשא הריחני
ומתפלשת בסבון בת אורן 
על גבי יריעה חלקלקה ממפעל הפלסטיק שהיה גאוות הקהילה, 
ומתגלצ'ת במורד גבעת הדשא, כשהמדריכה של בית הילדים משפריצה מים מצינור שאמורים לחסוך בו
כי נגב,
וישראל מתייבשת.
הייתי ילדה בקיבוץ שלא ידע שיהיה בו טבח,
הייתי ילדה צוחקת בשנות התשעים ואכלתי צמר גפן מתוק ביום העצמאות ובכיתי כשרבין נרצח כי לקחו לנו את התקווה לשלום והתבגרתי בן רגע. 
ואיפה אני ואיפה ישראל ואיפה התמימות ההיא…
אני באירופה,
עושה מקום לפחדים שלי, 
כי כבר לא היה להם לאן ללכת.
בזמן שהשכנה האנגלייה שלי מכבסת את בגדי החווה הפורטוגלים שלה, בלילה. 

האיש שלי קורא לי לישון לצידו ולהתנחם בחזו הרחב, אבל אני לא יכולה להרגע או להתנחם
כי הלילה אין לי ברירה אחרת,
החרדה הישראלית תופסת אותי גם באירופה.
יש כלב משוטט בחוץ
וריח של משהו שרוף
ילדים יתומים
ויותר מדי חושך בעולם כדי להתיר לי שינה.

יבוא יום
אמן, יבוא לילה
בו אצליח לחזור לישון ברוגע חסר פחד,
ואולי אפילו לכבס במרכך פרחים 
בגדי חווה פורטוגלים 
ולהאמין
שחיים חסרי אפלה כאלו, 
שייכים לי.

אבל איך ממשיכים עכשיו?
ליבי הכבד שואל, עם כל החושך הזה…
אל נקודת האור הבאה, 
אני עונה לו. 
צעד צעד.
הרי האור ישנו, נכון?
אני רואה אותו בעיניים של הבן שלי
בחיבוק של ברית בין אחיות חדשות, שהיו נשים זרות,
בדברים רגילים ופשוטים,
כמו ריח כביסה 
ודשא.
צעד, צעד.