הרופא הסיר את הגבס,
מכף ידי השמאלית.
הנה! הוא החווה בחיוך שבע רצון על כף יד מעוותת וקמוטה,
כמו קוסם השולף ארנב מכובע.
עכשיו לכי תתנהגי כאילו לא קרה לך כלום, ותחזרי לפעילות מלאה, כדי לשקם את הרקמות.
כאילו, להפעיל את כף היד כרגיל? פקפקתי.
כן כן, כאילו היא לא נשברה מעולם.
ואל תשכחי להקפיד על ריפוי בעיסוק! הוא עוד הספיק לצעוק אלי, לפני שיצאתי מהמרפאה.
כמה ימים אחר כך,
מצאתי את עצמי אורזת תיק קטן עם דרכונים ביד אחת,
ונמלטת מהארץ עם בני ואביו.
שכחתי לעשות ריפוי בעיסוק.
שכחתי מכל הימים שהיו אי פעם לפני השביעי לאוקטובר.
בתודעה שלי היה רק האסון.
רק חודשיים אחר כך,
כשכבר חדלנו מן ההימלטות, והתחלנו את תהליך ההגירה והעיבוד של הטראומה,
שמתי לב שאני כמעט לא מצליחה להזיז את כף יד שמאל.
יום אחד לקחתי את הטלפון איתי לשרותים, מתוך הרגל.
הזדמנות לנצל חמש דקות לעצמי, בגלילה בפייסבוק.
דמיינתי שזה יהיה כמו לדפדף במגזין לאישה ביחד עם הקפה.
רגע של סתם. אסקפיזם.
החלון שבשרותים משקיף על בית אבן קלאסי בן מאות שנים,
סגרתי אותו והתיישבתי על אסלה קפואה מקור אירופאי.
הרמתי את הטלפון אל מול הפנים ואז נעצרתי, מאפקת את ההרגל.
אני לא רוצה להוסיף ולצרוב עוד ועוד לתוככי התודעה הכאובה שלי, את סיוט הבלהות המתמשך של המציאות שלנו.
קריאה של פוסטים קורעי לב
וצפייה בסטוריז מחרידים של שעון חול, זה ממש לא יהיה כמו לשתות קפה עם מגזין לאישה.
זה יהיה כמו לקפוץ ראש,
אל התהום.
אני לא זקוקה לשום תזכורת למלחמה, לטבח, לחורבן הבית שלי. אני חיה את זה.
ובכלל, אני לא קוראת "לאשה".
לא פייסבוק ולא אינסטגרם ולא שום גלילה אחרת, יסייעו לי באסקפיזם.
אלהים, מה הם החיים האלה?? זעקתי בלב שאלה דוממת,
והנחתי את הטלפון בצד.
חמש דקות שקטות בשרותים גילו לי שוב, כמה הריק שנותר הוא אדיר.
הגענו לכאן כי כבר איבדנו הכל, כולל את התקווה,
שיהיה "שם" בסדר.
וישבתי ככה אבודה עם הריק שנותר מהחיים המלאים שהיו לי,
ונתתי לעצמי חמש דקות שלמות של פייסינג ריאלטי,
המומה על האסלה.
בקליניקה של הפיזיותרפיסט,
כף ידי השמאלית סגורה באגרוף שלא נפתח.
בעדינות אסרטיבית, הוא צייר עליה זרמים של תנועה, פער בעיסוי את אצבעותיי הקפוצות וריכך בשמן את הקשרים שהדביקו את רקמותיי זו לזו.
זה כאב, כשהאגרוף שלי התפצח מן הקליפה הסוגרת שלו.
אבל בכיתי דווקא בגלל שגיליתי,
את ליבי השבור טמון בתוכו.
שכבתי על מיטת הטיפולים וגרוני נחנק מדמעות.
בעיני רוחי ראיתי תמונות מהחיים שהיו לי פעם, הוצפתי זכרונות
מחיים על אדמת ישראל אותה אני אוהבת ושונאת באותה מידה מפלחת בכאב.
בכיתי את הגעגוע, את האובדן,
את העזיבה שרציתי ולא רציתי,
באותה מידה מפלחת בכאב.
חיי השתנו לבלי היכר.
הצורה החיצונית והפנימית שלי משתנה.
ובמציאות בה שאלות גדולות נזעקות בתוכי בדממה, אך סימני השאלה נותרים באוויר, תצורת החיים החדשה מפגישה אותי עם רגעים ארוכים של ריק וכאב, ששום גלילה בגולה לא תסיר מעליי.
איבדתי יותר משאוכל לתאר והתוודעתי אל קיומו של רוע מבעית. כל מה שידעתי על העולם, התנפץ.
אני כבר לא מי שהייתי.
חלק בי מסרב להישתנות הזו.
כף ידי הקפוצה כאגרוף, אוחזת במה שנלקח ממני ולא רוצה להרפות.
אם אסכים, זה אומר שהם שברו אותי? זה אומר שהם לקחו גם את החיים שלי, בעודי בחיים?
אני מסרבת גם לכך.
יש חיים וכוח, בהתגשמות שלי.
אם כך אין לי ברירה, אלא לתת למפץ הזה לנפץ את מי שהייתי, ולקום על רגליי שוב, אישה אחרת.
אישה האוחזת בכף יד אחת את השבר שלה,
ובכף היד השנייה, אוחזת בעתיד.