כאילו, להפעיל את כף היד כרגיל? פקפקתי.
כן כן, כאילו היא לא נשברה מעולם. 
ואל תשכחי להקפיד על ריפוי בעיסוק! הוא עוד הספיק לצעוק אלי, לפני שיצאתי מהמרפאה.
כמה ימים אחר כך,
מצאתי את עצמי אורזת תיק קטן עם דרכונים ביד אחת,
ונמלטת מהארץ עם בני ואביו.
שכחתי לעשות ריפוי בעיסוק. 
שכחתי מכל הימים שהיו אי פעם לפני השביעי לאוקטובר.
בתודעה שלי היה רק האסון.

רק חודשיים אחר כך,
כשכבר חדלנו מן ההימלטות, והתחלנו את תהליך ההגירה והעיבוד של הטראומה,
שמתי לב שאני כמעט לא מצליחה להזיז את כף יד שמאל.

יום אחד לקחתי את הטלפון איתי לשרותים, מתוך הרגל.
הזדמנות לנצל חמש דקות לעצמי, בגלילה בפייסבוק.
דמיינתי שזה יהיה כמו לדפדף במגזין לאישה ביחד עם הקפה.
רגע של סתם. אסקפיזם. 

החלון שבשרותים משקיף על בית אבן קלאסי בן מאות שנים,
סגרתי אותו והתיישבתי על אסלה קפואה מקור אירופאי.
הרמתי את הטלפון אל מול הפנים ואז נעצרתי, מאפקת את ההרגל.
אני לא רוצה להוסיף ולצרוב עוד ועוד לתוככי התודעה הכאובה שלי, את סיוט הבלהות המתמשך של המציאות שלנו.
קריאה של פוסטים קורעי לב
וצפייה בסטוריז מחרידים של שעון חול, זה ממש לא יהיה כמו לשתות קפה עם מגזין לאישה. 
זה יהיה כמו לקפוץ ראש,
אל התהום.
אני לא זקוקה לשום תזכורת למלחמה, לטבח, לחורבן הבית שלי. אני חיה את זה.
ובכלל, אני לא קוראת "לאשה".
לא פייסבוק ולא אינסטגרם ולא שום גלילה אחרת, יסייעו לי באסקפיזם.

אלהים, מה הם החיים האלה?? זעקתי בלב שאלה דוממת,
והנחתי את הטלפון בצד.
חמש דקות שקטות בשרותים גילו לי שוב, כמה הריק שנותר הוא אדיר. 
הגענו לכאן כי כבר איבדנו הכל, כולל את התקווה,
שיהיה "שם" בסדר.
וישבתי ככה אבודה עם הריק שנותר מהחיים המלאים שהיו לי,
ונתתי לעצמי חמש דקות שלמות של פייסינג ריאלטי,
המומה על האסלה.

בקליניקה של הפיזיותרפיסט,
כף ידי השמאלית סגורה באגרוף שלא נפתח.
בעדינות אסרטיבית, הוא צייר עליה זרמים של תנועה, פער בעיסוי את אצבעותיי הקפוצות וריכך בשמן את הקשרים שהדביקו את רקמותיי זו לזו.
זה כאב, כשהאגרוף שלי התפצח מן הקליפה הסוגרת שלו.
אבל בכיתי דווקא בגלל שגיליתי, 
את ליבי השבור טמון בתוכו.

שכבתי על מיטת הטיפולים וגרוני נחנק מדמעות.
בעיני רוחי ראיתי תמונות מהחיים שהיו לי פעם, הוצפתי זכרונות
מחיים על אדמת ישראל אותה אני אוהבת ושונאת באותה מידה מפלחת בכאב.
בכיתי את הגעגוע, את האובדן, 
את העזיבה שרציתי ולא רציתי, 
באותה מידה מפלחת בכאב.

חיי השתנו לבלי היכר. 
הצורה החיצונית והפנימית שלי משתנה. 
ובמציאות בה שאלות גדולות נזעקות בתוכי בדממה, אך סימני השאלה נותרים באוויר, תצורת החיים החדשה מפגישה אותי עם רגעים ארוכים של ריק וכאב, ששום גלילה בגולה לא תסיר מעליי. 
איבדתי יותר משאוכל לתאר והתוודעתי אל קיומו של רוע מבעית. כל מה שידעתי על העולם, התנפץ.
אני כבר לא מי שהייתי.

חלק בי מסרב להישתנות הזו.
כף ידי הקפוצה כאגרוף, אוחזת במה שנלקח ממני ולא רוצה להרפות. 
אם אסכים, זה אומר שהם שברו אותי? זה אומר שהם לקחו גם את החיים שלי, בעודי בחיים?
אני מסרבת גם לכך.
יש חיים וכוח, בהתגשמות שלי.

אם כך אין לי ברירה, אלא לתת למפץ הזה לנפץ את מי שהייתי, ולקום על רגליי שוב, אישה אחרת. 
אישה האוחזת בכף יד אחת את השבר שלה, 
ובכף היד השנייה, אוחזת בעתיד.

האיש שלי שתה עוד בירה בזמן שאני התפכחתי, בשיחת דמעות הדדיות עם חברה, שתחושת התלישות – שהיא עוד תמהיל רגשי קבוע כאן, גאתה בה. 
אז בדרך חזרה, אני נהגתי.

הכביש התפתל בין יערות אורנים דקים ומימוזה צהובה והרדיו המקומי השמיע את אותו פלייליסט אלקטרו-לטינ-פופ חרוש, שכבר למדתי לאהוב.
בכל יום אני נכנסת עם הבן שלי לאוטו, בזמן שהאיש שלי עובד לפרנס אותנו, ואנחנו נוסעים… שרים עם הרדיו ומטפחים קשרים ראשוניים עם חברים חדשים ואדמה שהיא לא המולדת. 
בנסיעה אחת מני רבות  הרדיו השמיע שיר שהיה מתנגן גם בארץ ובבת אחת נשטפתי זכרונות, של נסיעה לעבודה בבוקר אחרי שהורדתי את הילד בגן, עם מזגן על קור ורדיו פול ווליום, פעם, כשהייתי אישה עם חיים שהיא מכירה. 
אישה עם עבודה וילד ותכנית לחיים, בכבישים שהיו אמנם מפויחים ומאובקים וצפופים ורועשים, אבל הם היו הבית.
וכאן הכל כל כך יפה ונעים,
אבל שום דבר כאן הוא לא ממש בית,
וזאת השגרה הלא שגרתית שלנו, כבר חודשים ארוכים. לנסוע באאודי שחורה ורדיו בשפה זרה, בכביש נקי, רק שנינו לבד. 

עכשיו החלון היה טיפה פתוח, כי האוויר בחוץ כל כך נקי ואין פיח משאיות עם אגזוז מעשן או אובך או אזעקות, אז מ'כפת לי לבלגן ת'שיער.
והפלגתי במחשבות תוך כדי שאני מגלגלת קצות שיער מפוצל על האצבע בהיסח הדעת,  מתוך הרגל ישן. 
ואז האיש שלי הסתכל אלי בחיוך קצת מסטול ומרוצה ואמר – תראי אותך נוהגת באירופה! לבית שלך!…
שתקתי.
הוא התכוון לפרגן, רק רצה להרים לי… אבל דווקא עלה בי עצב. כי אני כבר חודשים נוהגת כאן עם הילד שלנו, זה לא ארוע, זאת שגרה. וידעתי בדיוק למה זה כואב לי. הטרגדיה של הנסיבות שהביאו אותנו לכאן, לא עוזבת אותי לרגע.

אבל באותה שבריר שנייה גם נזכרתי.
שלפני חצי שנה כשהגענו לכאן, לא זזתי לשום מקום בלעדיו. 
גם כי היה לי קשה להזיז את עצמי לאנשהו לבד, מרוב שבר. אבל בעיקר כי אני לא נוהגת על הילוכים. 
הייתי תלויה בו שינהג ואם יש דבר שאני לא יכולה לסבול זה להיות תלויה באנשים אחרים, כדי לממש את חופש התנועה שלי.
אבל כך הייתי, תלויה בו, עד שקנינו את האאודי האוטומטית שלנו ויצאתי לחופשי. 

פעם אחרונה שנהגתי על הילוכים הייתה בטסט, לפני עשרים שנה.
ביום שעברתי טסט,
אח שלי עזב את הארץ.
הוא נפרד ממני לשלום, ואני יצאתי אל הטסט ומאז, הוא לא חזר ואני לא עליתי על גיר ידני.
עכשיו הוא כבר 20 שנה מהגר מקצועי,
ואני בתחילת דרכי בגולה,
נוהגת באירופה אל הבית שלי. 
ופתאום ראיתי כמה גדלתי כל הזמן הזה.
ראיתי כמה קילומטרים חרשתי בנהיגה מאז שאני כאן. כמה מהמורות בדרך, ואכילת סרטים, והתמודדות עם אתגרים חדשים והרגלים ישנים ותמהילים רגשיים מורכבים ומכבידים…
וטפחתי לי על השכם. 
לא נטולת רגשות אשמה או צער,
לא מנותקת מגשם הדמעות שזלגו על הספסל בפארק לפני כמה רגעים. אבל וואלה… נוהגת, במכונית אאודי שחורה, כאילו שזה לא "ארוע". 

אז הבנתי פתאום שגם האיש שלי ראה את זה.
שחררתי את קצוות השיער מהאצבע המגלגלת וחייכתי אליו חזרה, 
ועדיין שתקתי.
כי יש רגעים שאין מילה שתתפוס את עומס המחשבות והרגשות, אל מול פעולה כל כך פשוטה ויומיומית – שבבית הייתי עושה כלאחר יד, אבל כאן, הייתה כרוכה בכאבי גדילה של ממש. 
הצצתי בילד שלי דרך המראה, יושב מאחורה בכסא הבטיחות ומחזיק שתי ידיים קדימה, משחק בכאילו הוא אוחז בהגה.
הוא היה שקוע במחשבות ואני תהיתי,
מה החויה הזאת רוקמת לו בדנ"א.
מה הוא לוקח מחווית המולדת ומה הוא לוקח מחווית ההגירה, מה השגרה הלא שגרתית הזו עושה לו, האם בשבילו החזרה הזו מהשוק כשאימא נוהגת באירופה היא.. "ארוע". 

על מה אתה חושב ילד שלי? שאלתי.
מקווה להכניס רגל בדלת של העולם הפנימי שלו ולוודא שהוא בטוב.
שמה שזה לא יהיה שהוא לוקח, שזה יהיה לטובתו. 
אימא נו, הוא רוטן. 
אני סתם, 
נוהג.

אבל הלילות הכי קשים.
כלב משוטט בלילה,
ריח של משהו שרוף במטבח אבל אני לא מוצאת את המקור-
מאיפה זה מגיע, מה נשרף? 
רק שלא תפרוץ דלקה כשנישן, אני מפחדת למות ולהשאיר אחרי ילד יתום מאם.
די. די עם הדריכות המיותרת את סתם חרדתית, אני נוזפת בעצמי, זה לא סביר.
ואז חושבת, 
כמה יתומים הותיר השביעי באוקטובר.
רק בקיבוץ שלי התייתמו ארבעים ושמונה, 
ילדים.
זה לא סביר.

אני מייחלת לסלק מעלי את המחשבות האפלות רגע לפני שינה, אבל יודעת היטב שהשינה רחוקה ממני גם הלילה.
כי פחד שלא עושים לו מקום באור, בא בחושך.
פתאום
משב ריח של כביסה רעננה
מרכך כביסה בריח פרחים
בלילה??
מי מכבס עכשיו
איך יכולים להיות בגדים מתנקים תלויים לייבוש, בתמימות, בזמן שהאפלה שהשתלטה על עולמי מתקיימת. 

פעם זה היה הריח שליווה את דרכי לחדר האוכל.
כשהייתי ילדה שיורדת מההסעה של בית-ספר חזרה הביתה, היה קודם כל מקבל את פני ריח המכבסה הקיבוצית.
ריח של טוהר התודעה.
כילדה חשבתי שזה הריח של הדשא עצמו.
שהדשא המיוחד של הקיבוץ, מריח כמו כביסה נקייה.
והייתי מתגלגלת בדשא הריחני
ומתפלשת בסבון בת אורן 
על גבי יריעה חלקלקה ממפעל הפלסטיק שהיה גאוות הקהילה, 
ומתגלצ'ת במורד גבעת הדשא, כשהמדריכה של בית הילדים משפריצה מים מצינור שאמורים לחסוך בו
כי נגב,
וישראל מתייבשת.
הייתי ילדה בקיבוץ שלא ידע שיהיה בו טבח,
הייתי ילדה צוחקת בשנות התשעים ואכלתי צמר גפן מתוק ביום העצמאות ובכיתי כשרבין נרצח כי לקחו לנו את התקווה לשלום והתבגרתי בן רגע. 
ואיפה אני ואיפה ישראל ואיפה התמימות ההיא…
אני באירופה,
עושה מקום לפחדים שלי, 
כי כבר לא היה להם לאן ללכת.
בזמן שהשכנה האנגלייה שלי מכבסת את בגדי החווה הפורטוגלים שלה, בלילה. 

האיש שלי קורא לי לישון לצידו ולהתנחם בחזו הרחב, אבל אני לא יכולה להרגע או להתנחם
כי הלילה אין לי ברירה אחרת,
החרדה הישראלית תופסת אותי גם באירופה.
יש כלב משוטט בחוץ
וריח של משהו שרוף
ילדים יתומים
ויותר מדי חושך בעולם כדי להתיר לי שינה.

יבוא יום
אמן, יבוא לילה
בו אצליח לחזור לישון ברוגע חסר פחד,
ואולי אפילו לכבס במרכך פרחים 
בגדי חווה פורטוגלים 
ולהאמין
שחיים חסרי אפלה כאלו, 
שייכים לי.

אבל איך ממשיכים עכשיו?
ליבי הכבד שואל, עם כל החושך הזה…
אל נקודת האור הבאה, 
אני עונה לו. 
צעד צעד.
הרי האור ישנו, נכון?
אני רואה אותו בעיניים של הבן שלי
בחיבוק של ברית בין אחיות חדשות, שהיו נשים זרות,
בדברים רגילים ופשוטים,
כמו ריח כביסה 
ודשא.
צעד, צעד.

לפתע, סופי שמטה את העט.
ושרה הרימה ברעד שתי עיניים חומות ומבוהלות אליה.
הלוואי שיכולתי פשוט להגיד לה שאני בסך הכל חייבת להשתין, חשבה סופי, שסלדה מגינוני הריחוק השמרניים שדרש המשרד.
אך היא נאלצה לשמור את ההסבר האנושי לעצמה ורק אמרה,
אני כבר חוזרת, אני מבטיחה.
זה היה חדר קטן ומצחין שהיא נאלצה להשתין בו שישה ימים בשבוע מחצית מהיום.
כמה שאני שונאת את הקופסה הקטנה הזאת, רטנה סופי בליבה.
רק בשבילם אני עושה את זה, מילמלה והשליכה לאסלה הצהובה נייר טואלט משומש.
לפני כמעט מאה שנים סבא שלה הגיע לגרמניה. הוא היה ערבי מסוריה והצליח להעפיל אל ההרים הקרים של הצפון דרך מסתור בספינות משא.
הוא סיפר לה הכל על גזענות ושנאת זרים, הוא סיפר לה הכל על עיניים חומות בים של עיניים כחולות ועור צחור.
אני כאן בשבילו, היא שיננה לעצמה עת ניסתה לשטוף ידיים מבלי להתחכך בטעות באסלה, אני כאן בשבילה.
היא נכנסה באיחור עם הילד המתולתל שלה ולמרות שלפי חוקי המשרד אסור היה לי לקבל אותה, אפילו לא היססתי. בשבילה אני כאן.
סבא שלי סיפר לי, על מלחמות במזרח התיכון, על אובדן ושכול ומוות ופחד, בשבילה אני כאן.

אבל כשסופי חזרה מהשרותים עם הדרכון החדש לילד של שרה, היא לא הייתה שם.
לאן לעזאזל היא הלכה??
מה יותר חשוב מלהיות כאן עכשיו? הדרכון הזה הוא ההזדמנות שלה לתת לילד חיים אחרים. איך היא לא רואה את זה? למה הלכה?
סופי רתחה מכעס, ויצאה נסערת החוצה לעשן סגריה שהבטיחה לעצמה לעשן רק בערב.
ואז היא הבחינה בו. הילד, רכן ליד עץ צעיר וראשו היה שמוט מטה, מקיא.
המ… ס.. סליחה, הכל בסדר?..
שרה התרוממה לפתע מישיבתה השפופה לידו, ועיניה דומעות מיאוש.
הוא לא מרגיש טוב, אילצתי אותו לצאת מהמיטה ולבוא בכל זאת. לא הייתי צריכה לדחוק בו, הוא חולה… היא גמגמה.
הצער בעיניה היה כל כך עמוק, שסופי לרגע הרגישה את עצמה אבודה בלב ים קודר, לבדה על ספינת משא.
המכוניות שחלפו על פניהן השיבו רוח מפויחת בשיערן.
שרה עצמה עיניה, מעוצמת הכוחות הבלתי נשלטים שנכפים עליה, ומכשילים את צעדיה אל מעבר למלחמה הארורה.

בואי,
הושיטה לה סופי טישיו ותפסה בידה. בואי הדרכון כבר מוכן.
שרה הביטה בה לרגע בבלבול אבל סופי לא עצרה להסביר.
היא משכה אותה אחריה והיא את הילד איתה וכשנכנסו חזרה אל הקופסה סופי כבר לא נעמדה מאחורי מחיצת הזכוכית.
תקשיבי לי טוב, אמרה נחרצות והושיטה לשרה את הדרכון המוכן  –
הילד שלך אזרח עכשיו.
מהיום את מפסיקה לפחד,
לכי תחיי את החיים החדשים שלך,
רק תבטיחי לי דבר אחד.
תספרי לו.
תספרי לו על המלחמה והאובדן שלך, כדי שתהיה לו סיבה לחתור בנחישות לשלום.
תספרי לו כדי שילמד שאהבת אדם היא התשובה היחידה.
כדי שיזכור שכולנו שווים, מהרחם ועד האדמה.
ספרי לו, מפני שהמולדת היחידה שלנו,
היא הסיפור עליו אנחנו גדלים.

אני מרתיחה מים להכין לילד תה,
ורואה מהחלון המכוסה טיפות את הבנזוג, למעלה בחניה, מנסה נואשות להבריח את הגדיים החוצה ממתחת לאוטו.
אחד מתחיל לרוץ במורד הכביש. 
הוא מנסה לעצור בעדו כדי שלא יפגע, 
אך מדי פעם חוזר לנסות להזיז את השני, שעדיין מתחבא, וזה ריקוד חסר סיכוי.

הוא מסתכל בשעון של הטלפון ואני מרחוק קוראת את שפתיו,
כשהוא משחרר רצף קללות עסיסי.
בוא נלך לעזור לאבא? קשה לו והוא ממהר… 
לא, לא אימא אין לי כוח! אני חולה…
אני מעיפה עוד מבט אל עבר החניה ורואה את האיש שלי הולך במעגלים בגשם המתחזק, 
רודף אחרי גדי אחד שובב ומוחא בכפיו בחוזקה שלא הצליחה להזיז את הסרבן השני. 

תקשיב ילד, אני יוצאת לעזור לאבא, אמרתי תוך כדי שנעלתי מגפיים לרגליי. 
אני משאירה את הדלת פתוחה אתה יכול לבוא אם אתה רוצה, או לחכות כאן בבית.

למעלה בחנייה אני אוספת אל חיקי גדיים רכים בטבעיות נשית, אחד על כל זרוע. 
הם מתכרבלים בי בנוחות בעוד הילד שלי עומד בכניסה לבית בצרחות בכי – 
"השארת אותי לבד!!" 
והמבול מרטיב אותי עד העצם.
אבל לא בגלל זה אני רועדת.

וככה ספוגה במים אני מחזיקה שני גדיים שנולדו אתמול על הידיים, 
כשהגדי הפרטי שלי חמש מטר ממני, 
עומד במפתן הבית בוכה לי דמעות של נטישה, 
ואני צועקת לו – מתוקי אתה לא לבד!! תלבש מעיל אתה מצונן!! 
והאיש שלי חורק ברברס רועש וטס להרים את האינטרנט, שנפל. 

אז קירבתי את הגדיים אל אימם והם ינקו והתכרבלו בעטיניה האדירים השקועים בעשב, וחשבתי – איזו תלישות, של מי החיים ההזויים האלו שאני חיה?
ונכנסתי חזרה הביתה.

חיבקתי את הילד שלי חזק במשך דקות ארוכות, עד שהנשימה של שנינו הסתנכרנה לנשימה סדירה אחת, והבטחתי שהוא לא יישאר לבד אף פעם.
וחשבתי – כמה לבד הם נשארו שם בשביעי לאוקטובר, כמה לבד החטופים והחטופות עדיין. ואיך לכולם היו הורים שהבטיחו.

ובפעם המליון ואחת הדחקתי את המחשבה המרסקת, כי אני לא יכולה להרשות לעצמי להתפרק עכשיו.
וניגשתי להכין מרק מינסטרונה עשיר וסמיך, 
שיהיה לכולנו ב-מה להתנחם, אחר כך.

קראתי בשקיקה, על אי צפוני מרוחק וקר, עטוף שלג, שחיים בו אנשים מעטים.
והם קהילה קטנה ומאוחדת כל כך, שכולם מכירים את כולם. כמו בקיבוץ שלי, הזדהיתי. 
הייתה לדמות הראשית בסיפור גם, חברה הכי טובה שהיא דיברה איתה על הכל ובית קפה קטן ואינטימי כמו שתמיד חלמתי שיהיה לי.
רומנטי כזה, צופה אל הים.
אבל דמות אחרת בספר הסעירה אותי במיוחד.

הוא היה פליט מלחמה, שהגיע אל האי הקר הזה ממדינה חמה.
הוא היה זר בסביבה, כמו עץ אבוקדו במדבר.
הוא נמלט עם שני הבנים שלו ממלחמה עקובה מדם והשאיר את עולמו וחייו מרוסקים, מאחור.
הוא היה הלום פחד וכאב, שיכולתי להרגיש את האגרוף שלהם לופת בבטני.
הכאב שלו היה בלתי נסבל, הארועים שהוא עבר היו בלתי נתפסים.
יותר מכל היה בלתי נתפס בעיני שסיפור הפליטות שלו, היה אמיתי.
איך יכול להיות שבעולם המודרני שלנו דברים כאלו עדיין קורים? הרהרתי ושמחתי שזה פוגש אותי רק בספר. זה רק ספר. 

אבל כעבור שבועות בודדים ובבת אחת, מצאתי את עצמי, בנעליו.
כשהגענו לאירופה והגשם הקר שטף אותנו מכל צד, הרטיב אותנו בבגדינו הקצרים עד לשד עצמותינו,
וחיפשתי קהילה קטנה שתכיל אותי, אישה שחומה מארץ חמה, פליטת מלחמה אוחזת בידו של בני בחוזקה, שאף אחד לא יעיז לגעת בו, שלא יעיזו לגעת בו.
רועדת מקור, מכאב, מפחד.
דברים כאלו עדין קורים בעולמנו המודרני.
הנה הרולטה הסתובבה והפעם זו אני,
לא דמות בספר.
נסענו משדה התעופה במכונית שכורה לדירת אייר.בי.אנבי מסריחה מטחב,
וכל בוקר פקחתי עיניים ושאלתי את עצמי איך,
איך אי פעם ארגיש שייכת לכאן.
האם אי פעם תתפוגג תחושת ההזיה מהחיים האלה שאני חיה עכשיו.

לפני קצת יותר משנה,
כשמבצע צבאי נוסף בדרום הסתיים, 
קיבלו חקלאי העוטף מענק. 
פיצוי על שדות שלמים שנשרפו
ופרנסה שירדה לטמיון,
צ'ופר מיוחד וצורם, על היותם "עורף חזק"  –
הם קיבלו הנחה משמעותית על הוצאות מים והשקיה.
את יודעת מה הם עשו עם המענק הזה?…

הם נטעו מטעי אבוקדו. 
בנגב.

אני יושבת עכשיו במרפסת הבית השכור לטווח ארוך שלי באירופה וחושבת מחשבה שהיא אולי משאלת לב ואולי החלטה נחרצת –
שגם את ואני, 
אמנם נפלטנו מן החום אל הקור,
אמנם איבדנו אחיזה בקרקע המוכרת,
אמנם אגרוף של כאב לופת את בטננו,
אמנם זרות בסביבה.
אבל כמו עצי האבוקדו שנטעו חקלאי הנגב,
גם כאן נוכל להתאקלם.
הנה אנחנו, צומחות יום אחר יום, 
צומחות מבלי להרגיש,
בעקבות ולצד הנסיבות,
ועוד נמשיך, את שומעת? 

עוד נוסיף,

 לגדול.